מאז 1999
הרצאות מרתקות לאירועים מנצחים
בהנהלת דני שביט
לייעוץ בבחירת מרצה והזמנות
03-5492474
פרופ' עמוס רולידר -עוברים להורות אחרת

פרופ' עמוס רולידר -עוברים להורות אחרת

 בהרצאה של פרופסור עמוס רולידר נשמעת ביקורת קשה על לא אחרים מאשר אנחנו, ההורים. רולידר מציג נתונים מדאיגים על התנהלותם של ילדים בארץ, וקושר אותם לבעיות שקיימות באופן שבו מתחנכים ילדים בתא המשפחתי הישראלי. לדעתו, יש על מה לעבוד בחינוך שאנחנו מקנים לילדים שלנו, וצריך לעבוד על החינוך היות ואם לא נעשה כן צפויות השלכות קשות, שמתבטאות בתחומים שונים.


הקדמה: המשפחה הישראלית:
שלום. בואו נלך מהמאקרו למיקרו. אולי לתחום שבו יש הסיכון והסיכוי הטובים ביותר. הבית, הילדים שלנו.
יש משפט אחד שמאחד את כל ההורים, כל ההורים בישראל ובכלל. המשפט הזה הוא פשוט, והוא אומר: ״בשבילם, בשביל הילדים שלנו, אנחנו נעשה הכל.״ הכל. זה בא מהלב. אנחנו מתכוונים לכל מילה, ואני גם טוען שזה ייחודי לנו ההורים הישראלים. אז תגידו, ׳מה, יש הורה בעולם שלא יעשה הכל בשביל הילדים שלו?׳ נכון, אבל אנחנו עושים יותר. הוכחות? בבקשה.

לפני חודשיים יצא לי לשוחח עם אחד ההמנהלים של ״טוייס אר אס״, הוא מספר לי שיש להם סניפים בלמעלה מתשעים מדינות, אבל הוא אומר לי: ״עמוס תקשיב, ישראל זו המדינה היחידה, שכל בית שני זה סניף מקומי של החנות״. אנחנו קונים להם, אנחנו משקיעים בהם, אנחנו מוציאים בממוצע על ילד מרגע שהוא נולד עד שהוא מגיע לח״י שנים, כ630,000 שקל בממוצע. ומה שמעניין בנתון הזה בניגוד להרבה מאוד נתונים שלא תמצאו כמעט הבדלים בהם, תקשיבו טוב, סוציואקונומיים ודמוגרפיים. בשבילם, אנחנו נמצא את הכסף. ממש. אבל מה, למרות כל ההשקעה, והחשיבה, והאהבה האדירה, מה יש לנו בחיים? הילדים, המשפחה. אבל: משהו לא טוב במשפחה הישראלית. אנחנו לא בדיוק מקבלים תמורה עבור האגרה.

הבעיות העיקריות של הילדים בישראל:
לא מזמן, פגשתי אמא לילד מתבגר. והיא אומרת לי: ״עמוס תסביר לי, איך זה שאנחנו עושים בשבילו הכל, נותנים לו הכל. למה הוא מדבר אליי ככה? למה הוא לא סופר אותנו?״. לא פשוט היום.
קצת נתונים: ילדי ישראל, אני לא יודע אם אתם יודעים, מחזיקים בכמה שיאי עולם. מדינה קטנה, שיאי עולם.
השיא הראשון שאני רוצה לספר עליו, הוא שיא שהם מחזיקים אותו למעלה מ11 שנה, ואין ילד בעולם המערבי שבכלל מתקרב אליהם. אני מתכוון לילדים בין גילאים 6-14. אלו נתונים שמדינות הoecd ועוד מספר מדינות שארגון הבריאות הבינלאומי לוקח מדי ארבע שנים מדדי סיכון, בריאות ונוער לילדים. נתונים מאוד חשובים, שכמעט ולא זוכים פה לכותרות.
השיא הזה שאני מדבר עליו הוא שיא בחסרי שינה. הילד הישראלי מגיע לחטיבת הביניים כשהוא גורר איתו חסכים של שלושים אחוז. צריך להבין.. חסך שינה אגב, אתה מחשב על ידי כך שאתה לוקח את מספר השעות שילד אמור לישון על פי גילו הכרונולוגי. יש טבלאות מסודרות (רב ההורים לא יודעים מה זה אחרי גיל שנתיים) לחלק למספר השעות שהוא הלכה למעשה ישן, כפול מאה. אתה עוקב אחריו בין היתר עם מכשירים שנקראים אקטיגרפיים, ואתה מקבל את הנתון של מדד חסך השינה. כאמור, הילד שלנו סוחב איתו חסרים משמעותיים ביותר, והדבר הזה גורם לנזקים כבדים ביותר.
מספיק, נתון קצר, ארבעים דקות בלילה של חוסר שינה למשך שישה חודשים, וסף התסכול של הילד יורד. הוא נעשה עצבני יותר, קשה לו יותר. יש קשר בין חוסר שינה לעודף משקל, לגוף קשה להתמודד, ועוד ועוד ועוד. והילד הישראלי לא מקבל את מנת השינה שהוא זקוק לה, לא בגלל שהוא חושב בלילה, ער ודואג וחושב מה אחמדיניג׳אד יעשה מחר בבוקר. זה ממש לא מטריד אותו ואולי טוב שכך. הוא לא מקבל את מנת השינה שהוא כל כך זקוק לה, מכיון שההורה הישראלי שכל כך אוהב, לא מצליח/נכשל/לא יודע איך/לא חושב שזה חשוב, לחנך אותו לאחריות אישית שאם מחר יש ביה״ס או גן, הולכים לישון. הכשלון הוא קולסאלי.

השלכות של חינוך לקוי:
כלכלה אתם רוצים? החדר של הילד שלנו, בניגוד להרבה מאוד תרבויות, מגיל 10 זה יחידת דיור קומפלט. אגב, הוא ילד צנוע. הוא זקוק לשלושה מוצרי יסוד בסיסיים, נכון? כן. אנחנו עוד מוסיפים לו את המערכת כי אנחנו אוהבים אותו. אני אומר להורים לילדים מתבגרים: ״תעשו לו חריץ בדלת ותתנו לו מגש עם אוכל, הוא לא ידבר איתכם כל היום״. (״מה יש לדבר? סמסי לי״).

נתון שני: אין לנו זמן. הילדים שלנו אוכלים כמויות אדירות של אוכל זבל. קוראים לזה ג׳אנק פוד, אבל אני בישראל אז אדבר עברית. כמות המתוקים, המלוחים, והכמיה הקלוקלת שהילדים שלנו מכניסים לגופם הענוג, אין לו אח ורע בעולם. מידתיות? על הכפאק. אבל אין פה מידתיות. אנחנו בעצם מקשים עליהם את החיים בגיל יותר מבוגר. אנחנו עושים להם מה שנקרא ״פרה התמכרות״, דבר שמקשה עליהם.
מים, המשקה הנפלא הזה. אם הוא התרגל לקולה ולמיץ, למה שהוא ישתה מים? אני כבן מושב בעמק גדלתי על המיץ והקולה, והיום אני מכריח את עצמי לשתות מים.

השיא השלישי, במהירות: הילד שלנו עובר ממצב נתון למצב שני ביום אחד בתהליך המשפחתי.
אחד זה פאסיביות. משך הצפייה היום במרקע והגלישה הלא רלוונטית במחשב, בגילאי 6-14, עומד על ארבע שעות ועשרים דקות. רק לפני ארבע שנים במדידות זה היה שלושים דקות פחות. המחירים של הפאסיביות, בנושאים מגוונים של התפתחות שפה.. קחו את הילדים הרכים שלנו והנושא שהאייפון כבר בגיל שנתיים נדבק, וההורה יכול לעשות עוד שיחת טלפון.
ומהמצב הזה, הוא עובר למצב שמישהו אחר מפעיל אותו. ״הוא בחוג״. בגיל חמש הוא בחוג למודעות עצמית, בגיל שש הוא כבר בחוג ליוגה, ובכיתה א׳ הוא ״באוניברסיטה״. זה גם טוב לסטטוס בימי שישי, החברתי, ׳הבן שלי באוניבסריטה!׳.
הוא לא לומד להשתעמם. הוא לא לומד להעסיק את עצמו.

מה שאני אומר בגדול, וכדאי שנחשוב על זה למרות שזה לא חגיגי כל כך: ההורה הישראלי איבד אותה. הוא איבד את היכולת להשפיע, את הפוטנציאל החינוכי, ומיד נדבר גם על הכלכלי, של הבן והבת שלו שהוא כל כך אוהב. הוא איבד אותה, הוא איבד את סמכותו. והשאלה היא למה.
איך זה יכול להיות בכלל? אנחנו היום הלא יודעים כל כך הרבה על הורות. אנחנו אוהבים אותם, אמרתי. ויודעים הרבה יותר ממה שהורנו ידעו. הם הכל בשבילנו! אז מה קרה? אני אגיד לכם מה קרה:
מה שקרה הוא קודם כל שזמנים השתנו. זה ברור. לפני שלושים וארבעים שנה לחלק גדול מהילדים במשפחה הנורמטיבית בישראל היה תפקיד בעל ערך קיומי למשפחה. אני בן מושב בעמק יזרעאל, מי שמכיר את ההיסטוריה שלי, אז בכיתה הרבה לא הייתי, זרקו אותי מיד החוצה. ביליתי את רב שנות ילדותי על מגרשי הספורט. אבל כשההורים קראו ללול, לכרם, לבית המלאכה הגדול? זו בכלל לא היתה שאלה. היינו ערך קיומי למשפחה. מה זה ה״דחיית סיפוקים״? דחיית סיפוקים זה יכול להיות להפסיק משהו שאתה אוהב לטובת משהו שאתה צריך. זמנים השתנו. בכלל, הסופרמרקט של היום הוא 95% רעל. אז, בימים ההם, לא היה מה להסניף כי לא היו מזגנים.

נקודה שניה: לפני עשרים שנה בלבד, בין 13-23 אחוז מהזוגות שהתחתנו נפרדו מסיבות כאלה ואחרות. למה הטווח? לא אכנס. היום, אתה מדבר על בין 23 ל43 אחוז. במדינת ישראל מתחתנים מדי שנה בחמש השנים האחרונות בממוצע כ30,000 זוגות בשנה. במדינת ישראל מתגרשים מדי שנה בחמש השנים האחרונות כל שנה סביב 12-14,000 זוגות. אגב, אפשר לגדל ילד לבד, לא זו הנקודה. מיד תבינו לאן אני חותר פה. הנקודה השלישית היא זמינות. לפני עשרים שנה הורה היה מבלה עם בנו ביתו בממוצע במהלך השבוע כשעתיים בתקשורת משמעותית. אני לא כולל את ״לקחת לחוג״, וגם לא תקשורת באמצעות הסלולארי. היום אתם מדברים פחות מחצי שעה. אנחנו לא שם. אנחנו עשינו ״אווט סורסינג״ לחינוך. למטפלת, ליועצת, לצהרון, לסבא וסבתא למי שיש. אנחנו לא שם, ועל זה אנחנו משלמים מחירים כבדים כי אנחנו גם לא יודעים איך לאכול את זה. ולחנך בשלט רחוק אי אפשר.

מה קרה להורה הישראלי, ואיפה הוא טועה:
ומה שקרה בעצם להורה הישראלי הוא דבר מאוד פשוט: מצד אנחנו הרי כל כך אוהבים אותם, ומצד שני אנחנו מרגישים שאנחנו לא בסדר. וכשאתה אוהב מישהו ואתה מרגיש שאתה לא כל כך בסדר, אתה עובד ל״מוד״ של פיצוי. ״מה עוד בני״.
אנחנו עברנו בעצם רבותיי, במקום חינוך לשירות. שירות זה דבר נפלא, אבל בשירות יש שני אלמנטים. זה לא חינוך! האלמנט הראשון הוא: הקליינט תמיד צודק. והאלמנט השני: אסור להרגיז אותו, הוא לא יחזור למלון.
וההורה הישראלי עסוק בלא להרגיז את הילד שלו. ולזה יש מחירים כבדים מאוד. ואני ככה מסתכל על כל מה שמדברים.. תכף נגיע. אם שם, בתא הגרעיני שלנו, לא נעשה משהו, אז שכחו מזה. זה העניין הקיומי בעיניי.
אנחנו מחמיצים הזדמנות קריטית לחנך את הילדים שלנו ליכולת הכי חשובה שגם תיתן להם את אותו המצע הפיננסי הכל כך חשוב, של אחריות, חיסכון, משמעת, תכנון. אנחנו מחמיצים את ההזדמנות לחנך אותם בגילאים הקריטים למה שאני קורא ״יכולת איפוק, הבלגה, שליטה עצמית״. זו היכולת שאם אתה מחנך את הילד לקראתה, השמיים הם הגבול. אם לא, לא יעזור האיי קיו והפוטנציאל.. אנחנו יכולים לייצא פוטנציאל. יש משהו בשמש ובתרבות שלנו, שהפוטנציאל הוא אדיר. בלי ציניות.
מה זה היכולת הזו? זו היכולת של הילד שלנו ליצור, לקיים ולשמר דיאלוג תקשורתי, תקשיבו טוב, תקשורתי, משמעותי. מה שמאפיין ילד כשיש לו את זה, הוא שהתקשורת שלו היא מכבדת, מאופקת, מתחשבת. לא אימפולסיבית. מידה רבה של אסרטביות: לעמוד על שלך בלי להיות אלים. זו לא תקשורת מחוצפת, מזלזלת, ״מי אתה אח שלי״. מרושעת! אלימה.
מתי אתה יודע אם לילד שלך יש את זה? כשאתה נותן לו כל מה שהוא רוצה, לא תדע את זה בשבעים שניות הראשונות. גם אנחנו נהדרים כשהכל הולך לנו כפי שאנחנו רוצים, למשל בזוגיות. אתה יודע את זה כשהוא חשוף למה שאני קורא ״גירויים אברסיביים״. גירויים אברסיביים זה משהו לוחץ שאתה מרגיש שבא לך להתפוצץ ולהגיד, אבל: אתה מצליח לשמור הכל בפנים והאווטפוט התקשורתי עדיין מאפשר דיאלוג. גם אם אני חלוק עליך, הדיאלוג נמשך. לא מפוצצים כמו שהילדים שלנו רואים וחווים מראשי הציבור. וכשאין לי את זה? לא יעזור כלום.

מה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על ילדנו?:
אני אומר להורים, איך אתה יודע אם הילד שלך נמצא בתהליך הזה או לא? אני שואל אותם ארבע שאלות, אני אשאל כאן במהירות ואתמקד בשאלה אחת רלוונטית לנו.
האם הילד שלך שאתה כל כך אוהב, שלך, שלי שלנו, מסוגל לבצע את המעברים האלו שדיברתי עליהם, בין דברים שהוא אוהב לדברים שהוא צריך: לסגור את הטלוויזיה, ללכת לישון, לעשות שיעורים, לוותר לאחותו. כל המעברים האלה. או, שהוא מתעצבן. זורק את עצמו על הרצפה.
האם הילד שלך יודע להמתין בסבלנות? אני שואל את ההורה, אותי, אותנו, כשהוא רואה אתכם מדברים הוא אומר: ״אמא אבא, יש לכם שניה? הייתי רוצה להגיד משהו״? ההורים מסתכלים עליי כמו על משוגע, הוא רוצה אז הוא רוצה עכשיו! ומשרת טוב רץ מהר.
שאלה שלישית. האם הילד שלנו יודע להכיל, לקבל, מילה קטנה ששתי אותיות לה: ״לא.״ אין לנו. ״לא, לא מתאים לגילך״. הוא לא יודע מה זה ״לא״, הילד הישראלי. הוא מסתכל למעלה ואומר ׳אלוהים לאיזו משפחה דחפת אותי! מה זו הפאדיחה הזו׳. ומיד הוא שולף את נשק יום הדין: ׳לכולם יש. רק לי לא!׳.
ואז מגיע האבא הישראלי שהוא טיפוס ששווה הרצאה וכנס בפני עצמו: ״למי עוד יש?! קני לו. קני לו, מה יש״. ואז מגיע המשפט שלי הוא עושה חררה: ״בשביל מה אני קורע את התחת? שיהיה לו!״.
אין משפט יותר נוראי מהמשפט הזה.
אני למשל מאלה שחושבים, שאין שום סיבה בעולם שילד עד שהוא מסיים ביה״ס יסודי, יהיה לו טלפון סלולארי משלו. מדוע? אני אתן לכם עשר סיבות מדוע, לא תוכלו להגיע אפילו עד אחת. ״אהה שיהיה ביטחון ונדע איפה הוא.״ בסדר, תקנו אחד למשפחה, קח ותחזיר. איך שתסבירו ש67 אחוז מילדי כיתה ג׳ יש להם טלפון, לא סתם טלפון, דור שלוש וחצי כבר לא עובד. איך תסבירו שלמעלה ממחצית הילדים המתבגרים, ילדים בגילאי 16-17, תשאל אותם מהו חשבון הסלולארי שלהם? ״מה אתה רוצה ממני, שאל את אבא. מה אני יודע דברים כאלה?״. אין להם מושג. איך תסבירו, שברגע שהוא מאבד את המכשיר, לא עוברות בממוצע יותר מ17 שעות עד שהוא מקבל אותו חזרה. הביטוח משלם! לא מבינים את הקשר.
ושאלה אחרונה שאני שואל אותם: האם הילד שאתם כל כך אוהבים, יודע להפסיד בכבוד? להפסיד בכבוד. לנהל הפסד. מיד נבין את הקשר. להפסיד זה קשה, וטוב שכך. אבל מי שלומד לנהל הפסד יודע להתרומם מהקרשים, ומה זה אם לא היכולת להסיק מסקנות מהכשלונות ולהתרומם, ולהתרומם, ואז אנחנו מגיעים.
שתי דקות. שתי דקות. אני אוותר. הוא לא יודע. אבל אבא ואמא מוכנים לשקר ולסבן, העיקר שהוא ינצח ושיהיה מבסוט. ולאח הגדול אומרים ״איך אתה לא נותן לנצח לאח הקטן? גם אתה היית קטנצ׳יק ונתנו לך לנצח.״
אז למה שילמד?

למה חשוב לשאול שאלות על החינוך שאנו מעניקים לילדנו:
ואז, אם אנחנו מדברים על חינוך פיננסי, אני אומר שאלו הן שאלות שכל הורה חשוב שייתן להן את הדעת. שהן קשורות קשר ישיר לניבוי האם הוא באמת יקבל החלטות נכונות. האם הוא נוהג לסדר את החפצים, משתמש ביומן ארגוני. 63% מילדי ישראל, אחרי ראש השנה והחגים לא משתמשים ביומן, חוץ מלכתוב ׳עידן אוהב את נועה׳ או משהו כזה.
הארגון שהוא כל כך חשוב, צריך לטפח אותו! בתוך בתי הספר, בבתים. כך אני לומד לתכנן. אין תכנון כבר מגיל צעיר. האם הוא שומר על החפצים שלו? האם הוא מבזבז בקלות וללא חשבון כספים שנמצאים ברשותו? האם הוא מעדיף לקנות אוכל בביה״ס, על פני לקיחת אוכל מהבית? האם הוא מעדיף לזרוק צעצוע שהתקלקל למרות שניתן לתקנו? האם הוא לווה כסף? אלו הן השאלות הבסיסיות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו. כי אם הייתי בנתון ש83% מילדי אנגליה לתת כסף כיס. כמה העניין הזה הוא חשוב, היכולת שלך לקבל כסף במוצאי שבת. עובדים איתך.
אני מיד רוצה להראות לכם דבר מאוד פשוט. לתכנן. תראו את זה.
דבר מאוד פשוט, לשבת עם ילד ולתכנן איתו מה הם דמי הכיס הקבועים, מה קיבלתי, מה נשאר לי, מה קיבלתי מסבא וסבתא. אגב, כשהורה מנסה להגיד לא, יש מוצר חדש בשוק. אתם מכירים אותה: סבתא. ״תתביישו לכם, בוא מתוק שלי, קח!״
ואז בגיל 12׳ הוא שותף שלך. ׳את נוסעת לחופש, לי לא מגיע?׳. הם שותפים שלנו כבר, אבל אחד הדברים שאנחנו צריכים להבין שהמלון שייך לנו. ושכירות אפס. אני אומר שאנחנו צריכים ללמד אותם לתכנן כחלק מהווי משפחתי. ללמד אותם להעריך את מה שיש, לדעת כמה עולה. כן, לדעת כמה עולה. לעבוד, כן. חלק מכל המהות של המורה וההורה ביחד, חלק עובדים. למה לעבוד כשאני יושב ארבע שעות ליד הטלוויזיה וכשאני בפייסבוק?

ואם לא, לא דיברתי על זה אבל אסור לסיים בלי להתייחס אל הרעה החולה ביותר שאנו חשופים אליה. אלכוהול. אנחנו במקום השני בעולם בצריכת אלכוהול בגילאי 11-13, אחרי אוקריאנה. על זה אנחנו צריכים לדבר כשאנחנו בונים מסד של חינוך, של אחריות. שיש בו איפוק וחיסכון.
אז יש רבותיי מה לעשות, במקום לדעתי החשוב ביותר, בתא הקטן שלנו. תודה.

לייעוץ בבחירת מרצה
מלא טופס הבא ונחזור אליך
עדכונים וחדשות
גיא זהר מיוצג בלעדית בסוכנויות מרצים
גיא זהר מגיש "היום שהיה" התכנית הפופולארית בסגנונו הייחודי בהרצאה על הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של עולם התקשורת בישראל
לפרטים נוספים
יגאל מוסקו כתב מאגזין חדשות שישי בערוץ 2 מיוצג בלעדית
הרצאות מרתקות על עיתונות חוקרת, דוקומנטרית ומקורית מניסיון של למעלה מ 20 שנה של כתבות מובילות שזכו להדים רבים בתקשורת.
לעמוד המרצה
בוני גינצבורג הצטרף לצוות המרצים בתחום ההשראה למצוינות
כוכב הכדורגל בעבר ופרשן ספורט בהווה על הרצאות בנושאי התמודדות על כשלון והצלחה, הישגיות וחתירה למצוינות
לפרטים מלאים
אליס מילר נבחרה להדליק משואה
פורצת הדרך לכניסתן של נשים לקורסי הטיס ומרצה מרתקת נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות ה 67 .
לעמוד המרצה
אנדי רם,הטניסאי האגדי , מרצה על עבודת צוות והגשמת מטרות עכשיו בייצוג בלעדי
טניסאי הצמרת שהגיע לפסגות הגבוהות ביותר כחלק מצמד הטניסאים אנדיוני ,מרצה באירועי חברה ומשלב את סיפורו האישי במסרים הנוגעים לכל אחד בכל מקום .
לפרטים נוספים
עינב גלילי -מרצה ייחודית והומוריסטית
שמחים לבשר על הצטרפותה של מגישת הטלוויזיה והכותבת עינב גלילי , בהרצאה ייחודית ומשעשעת על ההומור כחוש מולד (או לא..) ההרצאה משולבת בקטעי וידאו.
לפרטים מלאים
הצטרפו אלינו
03-5492474 השאירו פרטים