מאז 1999
הרצאות מרתקות לאירועים מנצחים
בהנהלת דני שביט
לייעוץ בבחירת מרצה והזמנות
03-5492474
אהוד יערי על הסכם השלום בין ישראל למצרים ועתיד המזרח התיכון

אהוד יערי על הסכם השלום בין ישראל למצרים ועתיד המזרח התיכון

 קשה לתמצת את מכלול האינפורמציה המרתקת שמפרט אהוד יערי בהרצאה זו. בסרטון נמצאות עובדות על כל המתרחש בימים אלה במזרח התיכון, על המציאות שנוצרה, ועל מה שצופן העתיד. יערי נותן פרשנות אישית, רחבה ומעמיקה, מנומקת היטב ורהוטה, על הפתרונות העומדים לדעתו בפני מדינת ישראל בהקשר לעתידנו כמדינה המוקפת במדינות ערב. ההרצאה המרתקת בסרטון…

תמונה מלמעלה על המזרח התיכון ועמדת מדינות ערב

אני כמו שחלק מכם יודעים, בטלויזיה מדבר בלילה, כשאני מדבר בשעות בוקר כל כך מוקדמות אני בעצמי לא מסכים עם רב הדברים שאני אומר. אז קחו אותי עם קורטוב של מלח. אני אנסה בזמן שהוקצב לי לתת לכם את השקפתי על המתהווה סביבנו, על מה שנשקף מעבר לחלוננו.
במילה אחת, מלחמת יום כיפור, אנו יודעים עם פרסום המחקר המאוד יפה של יגאל קיפנס ב1973, כיצד היו יכולים הדברים להתפתח אחרת. אני רק אומר לכם, שהרלי קינסג׳ר העביר עכשיו את ארכיונו הפרטי לידיו של מרטין אימביק, שמאוד עסוק כרגע בסידור שלום ביננו לבין הפלסטינים. אבל החומר שייצא משם, לעניות דעתי הקובעת, רק יחזק את התזה הזו שהמלחמה יכולה היתה להימנע. מלחמת יום כיפור היא פרשת דרכים מבחינה זו שבעקבותיה, בצאת מלחמת יום הכיפורים, מקבל העולם הערבי החלטה חרישית, כמו כל ההחלטות החשובות בעולם הערבי. הפלסטינים למשל, קיבלו מזמן החלטה חרישית שאין להם עניין במדינה בגבולות 67, אבל בזה אני לא עוסק עכשיו. העולם הערבי, מדינות ערב על צבאותיהן הגדולים, קיבלו החלטה שאומרת שהם לא נכסים יותר לעימות צבאי ישיר עם מדינת ישראל.

מה קרה במשך 40 השנים מאז מלחמת הכיפורים למדינות ערב

ובמשך 40 השנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב מקפידות בעקביות, נחישות והתמדה על הכלל הזה. לא נכנסים לעימות צבאי ישיר עם מדינת ישראל. יושבים ביציע, מוחאים כפיים לשחקנים שעדיין מנהלים תגרה על המגרש: חמאס, חיזבאללה, אש״ף בזמנו וכולי, אבל לא יורדים להצטרף לקטטה. כסף, תמיכה, גיבוי, זה כן. אבל הם נשארים בחוץ. למעט שני מקרים, במהלך 40 השנה הללו, לא היתה התנגשות בין ישראל לבין שום מדינה ערבית. הפעם האחת היתה ב1982, כששרון הולך ללבנון, מחפש ומוצא התנגשות צבאית עם הדויזיה הסורית בבקעת הלבנון, והפעם השנייה במלחמת המפרץ הראשונה ב1991, כשסדאם משדר 40 סקאדים, אחרון שבהם חרוט בטון, לעבר מדינת ישראל ועד לדימונה. למעט משני הארועים האלה העולם הערבי נמנע בקפידה מכל התנגשות צבאית איתנו. ואלה, אני לא צריך לומר, 40 השנים בהן מדינת ישראל בנתה את עצמה. תור הזהב, אם אתם רוצים, בהפלגה מסויימת.

40 השנים האלה מגיעות להערכתי באופן חלקי לקיצן עם האביב הערבי. מכיון שהאביב הערבי פירושו שנחשפת האמת לגבי העולם הערבי שסביבנו, שבו המדינות אינן אלא ארצות. המדינה בכולן, בדרגות שונות, היא מדינה כושלת. הממשל המרכזי שוב כוחו איננו במותניו, באף מקום. גם במדינות שטרם חוו אביב ערבי. מדינות כאלה מאבדות את השליטה על גבולותיהן, והן איבדו את השליטה על גבולותיהן. התוצאה: יש מולנו היום שכנים, שבניגוד לאותו הכלל שתארתי קודם שהם קבעו לעצמם, הם מוכנים ואף משתוקקים להגיע לסוג של עימות צבאי אחר מול מדינת ישראל. גם ברמת הגולן וגם בסיני. ואנחנו עוד נראה האם ירדן יכולה לשרוד את הסופה הזו, שהיא סופה של שנים. זה לא אירוע אפיזודי, האביב הערבי. זו תקופה של שנים לפנינו קדימה. ערפל, מצב של חוסר ודאות. אווירה חצי אנדרלמוסית בכל הסביבה. נראה אם ירדן תשרוד את התקופה הזו, יש לה את הגבול הכי ארוך איתנו. במשפט מוסגר אני אומר, אני אוהב כדורגל טוב. בירדן אין כדורגל טוב, אבל בעמאן אני תמיד מקפיד ללכת לאצטדיון. שם שומעים את הקריאות בגנות המלכה ואחיה, את חילופי הגידופים בין ירדנים לפלסטנים, או אז אתה מרגיש מה באמת קורה ברחוב. לא באותו הסדר לכאורה ששורר בדר״כ ברב שכונותיה של עמאן.

תגובת ישראל למגמות בעולם הערבי

ההבדל הגדול הוא בכך שמדינת ישראל תמיד ראתה כסכנה הקיומית את ההתאגדות של הצבאות הערביים הגדולים לקואליציה אחת שקמה עלינו לכלותינו כמו בהגדה של פסח. האיום ההוא נחשב איום קיומי וכידוע לכם ישראל בנתה את צבאה ושירותי המודיעין שלה כדי לקדם את האיום הזה. המודיעין נדרש לתת התראות, וביום כיפור היתה לו התראה, מה עשו בה זה עניין אחר. הצבא בנה את עצמו על גיוס מהיר של מילואים. זוהי התורה הבן גוריונית על רגל אחת.

כיום, האיום הוא של בלתי סדירים למיניהם, סלאפים, ג׳יהאנדניקים, אלקעידה, וזה איום מסוג אחר. זה איום הרבה יותר קטן, ומדינת ישראל למדה בעוונותיה להתמודד עם איום של כוחות בלתי סדירים, במשך 100 השנים האחרונות עוד מלפני קום המדינה. היכולת שלנו להתמודד עם האיום של המליציות האלה, היא יכולת טובה למדי. האביב הערבי מורכב משלושה דברים. הרבה קצף, הרבה פטפטפת של הערבים, שלנו, ושל המתבוננים בהם, אבל שלושה דברים קרו. הדבר הראשון: הנתין הערבי, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הופך מנתין לאזרח. בפעם הראשונה מי שבא לממשלה, צריך לנהוג בנתינים כבאזרחים. אלא מה, אין מורשת של אזרחות במרחב שסביבנו. מה זה להיות אזרח? איך מתנהג אזרח? מה זכויותיו וחובותיו? יער של סימני שאלה. איך נוהגים אחרת מהדרך שבה נהגו עד עכשיו? אין תשובות. ראינו את מורסי במצרים מנסה לתת את התשובה של האחים המוסלמים, זה לא עבד. הוא הפסיד בקרב הזה: הוא לא הפסיד בקרב עם הצבא. הצבא חיכה להזדמנות. הדבר השני שקורה: מכשיר השלטון העיקרי במדינות הערביות הוא שירותי בטחון הפנים. הם היו יצורים אמתניים. מצרים, מדינה של מעל 5 מיליון תושבים. ההערכה שלי היתה שהבסביבות 5 מיליון יהיו מקושרים בדרך זו אחרת למערכת בטחון הפנים.

כל שוער, בפתח בתי הדירות, היה מלשין של שירותי הביטחון. נהגי מוניות, מלצרים, מדריכי תיירות. שמיכה עבה פרוסה על פני המדינה כולה, והיצור הזה ששמו המחבראת, שירות הביטחון, יכול לדעת הכל. כך גם במדינות הערביות האחרות. בסוריה יש מערכת של שבעה שירותי בטחון פנים, אחד גם מרגל אחרי השני, אנחנו אגב רואים אותם בפעולה בשנתיים וחצי האחרונות של מלחמת אזרחים. מכשיר השליטה הזה, שירותי בטחון הפנים, קורס. הוא מתנדף ומתמוסס. הוא איננו, דרך אגב, גם באותן מדינות שטרם עברו מהפכה. ואולי, נקווה, לא יעברו מהפכה. בירדן, כל ראש מודיעין פנים, גמר בבושת פנים בהדחה, משפט, כלא או מעצר בית. זה לא אותם שירותי ביטחון ירדניים שהכרנו בעבר. סעודיה עם שירות בטחון מאוד תקיף בבית, המלך היה צריך להוציא מהקופה 2 מיליארד דולר במהלך השנתיים האחרונות כדי לשחד את האוכלוסיה במענקים והטבות וכולי, כי הוא לא יכול היה לסמוך על המערכת הזו יותר. אז מערכת השלטון איננה, ומי שעולה לשלטון חסר את הכלי המרכזי הזה. התוצאה של זה, וזו הנקדוה השלישית, היא משטר שבערבית אני קורא לו מדינוקרטיה.

שלטון הכיכרות. זאת אומרת: הולכים לכיכר. האזרחים החדשים האלה, הולכים לכיכר מתי שמתחשק. הכיכרות תמיד מלאות, בכל מקום. אנחנו לא מדווחים על זה באופן שוטף ובטח לא באופן מלא, מכיוון שזו כבר שגרה. גם במרוקו, תוניסיה, לוב, מצרים, ובכל המקומות האחרים. גם בירדן. בירדן היום, בנפח קטן, אלפים בודדים, אבל זה יכול לגדול בקלות ובבת אחת. המדינה, היא מדינה חלושה. כל המדינות האלו למעט מדינות הנפט נמצאות במצב חשבונאי של פשיטת רגל. ממשלה שמקבלת הלוואה של שני מיליארד דולר מהצבא, וזה קרה במצרים. המדינות פושטות רגל, מאבדות שליטה באזורי השדה.בתוניסיה המדינה שולטת מחוץ למתחמים של משרדי הממשלה בבירה? לא. וזה מצב שעומד להתמשך.



מה יקרה בעתיד, ומה צריכה ישראל לעשות

למזלנו, בתוך המצב הזה יש לזכור שהצבאות הערבים הגדולים אינם. לכן אני יהודי אופטימי. הצבא העיקרי חוסל על ידי האמריקאים ב2003. זה צבא שמכשיר את עצמו לקרב שעוד יהיה עם הכורדים, אבל לא נגד ישראל. הצבא הסורי התפרק. אסאד נלחם היום את מלחמת ההישרדות שלו, עם פחות משליש מהצבא. היה לו צבא סביב רבע מיליון חיילים, והיום הוא נלחם עם חמישים אלף. הצבא הלובי שיכול היה לשגר תרומה אווירית, יבשתית וטילית בעת מלחמה איתנו, לא קיים. במצרים, שהיא המדינה החשובה והקובעת שנותנת את הטון בכל העולם הערבי, במצרים: הצבא עסוק בהגנה על אימפריה כלכלית שמשתרעת על פני כקרוב ל30% מהמשק המצרי. זה חלק מהמערכת הצבאית. מערכת מסורבלת, מושחתת, בלתי יעילה, אבל מגינים עליה. הצבא המצרי היום עם כל הציוד החדיש שקיבל מהאמריקאים, הוא צבא שמונהגד על ידי גנרלים שאני קורא להם פסלים עם מדליות. לפני כמה שבועות דיברתי עם ההנגהגה האתיופית, ויש שם בעיה שהם בונים על השכר הכחול והמצרים מוטרדים מזה ומאיימים בנקיטת צעד צבאי. אבל גם האתיופים, מזלזלים. זה לא צבא שהולך למלחמה, הם אומרים, ולכן הם ממשיכים לבנות את השכר וזה כמובן קל כי בעיקר הסינים בונים אותו.

על שלוש חזיתות אני אדבר בפרגרפים: המצרית, הסורית והפלסטינית. בחזית המצרית אני חושב שיש היום שיתוף פעולה ביננו ובין המצרים כפי שלא היה מעולם, בתחום שיתוף הפעולה הצבאי המודיעיני. זה נובע מכך שמצרים רואה בחמאס אויב לכל דבר, ודעת הקהל המצרית היא אנטי חמאס במובהק, גם אנטי ישראל, אבל בפירוש אנטי חמאס. אנחנו רוואים שסיפורים שמובראק סיפר לנו היו שקר וכזב. אפשר לטפל במנהרות, אפשר לייצר רצועות חיץ סביב רצועת עזה, אפשר לעשות הרבה דברים. הם שיתקו, הם לא השמידו. אנחנו רואים אותם מנהלים היום מערכה שאני מקווה שתצליח לרמוס ולדרוס את מערכות הטרור שצמחו בסיני כתוצאה מההזנחה שאחראי לה מובארק. כדור האש, כמו שקוראים לזה הבדואים של הדוקטרינה החמאסית, התגלגל מרצועת עזה לסיני. שרון לקח את רצועת עזה, כמו דברים פרובלמטים אחרים שהוא עשה, מתוך אמונה שהוא יטיל את רצעות עזה לחיקה של מצרים. מובראק אמר לו, כצפוי, ׳תודה רבה אבל אני לא תופס׳, וחמאס לקח. צריך לקוות שהמצרים יצליחו לרמוס את רב תשתיות הטרור בסיני, ואחרי זה ייפתח להערכתי פתח לחשוב ביחד מה עושים גם עם הרשות הפלסטינית, גם עם האמריקאים והמפרציות, איך אפשר לטפל בשליטה של חמאס בעזה ללא מתקפה צבאית. אני מעריך שבמצרים נראה בשנה הקרובה סוג של תהליך כעין דמוקרטי שבו יהיו בחירות לפרלמנט, שלא לכולם ירשו להשתתף. ההנהגה של התנועות הליברליות במצרים גם היא תחת לחץ של הצבא. מצרים תמשיך תחת משטר יחסית יציב אבל במצב שבו יש רמות משתנות של מצב חצי אנדרלמוסי. בסיני, משטר צבאי.

סוריה: בסוריה, אני חושב שאנחנו עומדים במצב שבו עשויה להיות תוצאה שהיא הרת אסון מבחינה אסטרטגית וזה ניצחון איראני על אדמת סוריה. בלשון אחר, אסאד נשאר בשלטון לא על כל המדינה, אין מדינה יותר, יש ארצות, הוא מחזיק בחוט השדרה של סוריה במערב הארץ. זאת תהיה תוצאה לא טובה, אבל היא שמסתמנת. המורדים בסוריה איבדו את המומנטום, הם מחולקים לאלף מליציות שונות, שהכוחות האיסלמאים במובהק מובילים אותן. אנחנו כבר הרבה זמן לא שומעים על מתקפות מולחות של המורדים. אני רואה עסקה, שנעשתה עם ארה״ב: תן נשק כימי ותשאר בשלטון. מבחינתנו, השטן שאנחנו לא מכירים, כלומר המורדים, עדיף פי כמה על השטן שאנחנו מכירים שהוא בשאר אסאד שהלך לנשק אטומי וסיפק כמעט את כל הטילים שחיזבאללה ירה עלינו ב2006. מה שמדינת ישראל צריכה לעשות הוא לדאוג לכך שמדרום לדמשק ישבו מליציות שהן פחות עויינות, או יותר ידידותיות למדינת ישראל. למשל, חטיבת חיילי נהר הירמוק, המליציה הכי קרובה ששולחת פצועים לצפת ולרמבם. התקווה היא שבאיזה יום הדרוזים יירדו מהגדר ויאלצו לקחת צד, כרגע הם על הגדר.

אני אסיים בכמה מילים בעניין הפלסטיני, ואני מתנצל כי אני הולך להרגיז הרבה אנשים. אמרתי קודם, הפלסטינים קיבלו החלטה חרישית לפני הרבה שנים. עראפאת, בהרבה שיחות שהיו לי איתו שהן לא לציטוט, היה קורא למדינה בגבולות 67 ״כלוב ריבוני״. אחרי אוסולו. אחרי שבא הנה ב1994. אני זוכר בזמנו בפעם הראשונה שהוא אמר לי את זה, נחרדתי וידעתי שחובתי להגיד זאת לרבין. אני אומר לכם: דווקא עכשיו, אחרי ששוב צויין יום השנה לרצח ראש הממשלה. אסור לעוות את הדמות הפוליטית של רבין בשלהי ימיו. רבין היה בשלב בשנת 1995 לפני הרצח, שבו הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לעשות ריאססמנט של אוסלו. הערכה מחדש של הסכם אוסלו. הוא אמר את זה למי שאמר, והחליט להגיש לעראפת אולטימטום. אלא מה, עמדו להתקיים בחירות כלליות לרשות הפלסטינית בינואר 1996 בפעם הראשונה, ורבין בסוף הקיץ החליט לדחות את הגשת האולטימטום עד לאחרי הבחירות. קורה מה שקורה בערב שבו הוא נורה בכיכר מלכי ישראל. וכששמעון פרס הולך לעראפת זה כבר נשמע אחרת.
אני אתן לכם ציטוט של אינטלקטואל פלסטיני בין החשובים שישנם היום, שהיה יועץ של עראפת ואבו מאזן. היום יש לו חברה יהודייה בלונדון, ושמו הוא פרופסור אחמד חלאדי. הוא אומר: ״הרעיון של מדינה פלסטינית איננו אלא מכשיר כלי של ענישה, שהמציאו האוייבים הכי גדולים של העם הפלסטיני, ארה״ב וישראל, במטרה להגביל ולכווץ את הטביעות הטריטוריאליות של הפלסטינים ואת הדרישות המוסריות שלהם.״ זוהי העמדה הפלסטינית. מי שרוצה להשלות את עצמו שיש עמדה אחרת, שינעם לו. זוהי העמדה. מדינה בגבולות 67 היא מקל חובלים. על כן, החתירה להשיג הסדר קבע קץ סכסכוך, איננה יכולה להתממש. למרבה הצער. אני בצד הזה. איך אבו מאזן סיים 36 שיחות עם אולמרט, כשאולמרט מגיש לו הצעה שקונדוליסה רייס כתבה בזכרונותיה שהיא נדהמה כשראתה אותה. איך הוא מסיים את השיחה? הוא אומר: ״אני לא באתי לקבל ממך שיעור בחשבון.״ סוף משא ומתן.

סיכום

אני אומר לכם ככה: במציאות שנוצרה סביבנו במזרח התיכון שתארתי במשיכות מכחול גסות עכשיו, הדרך שבה מוטב לנו ללכת היא לחפש מה שאני קורא הסדר מעבר עם הפלסטינים, שהוא פחות משלום, בלי הכרה, בטח בלי הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, סליחה ציפי. אנחנו רוצים הכרה פלסטינית בנו כמדינת הלאום של העם היהודי, ואבו מאזן אומר וצודק: מצרים היא הרפובליקה הערבית של מצרים. תקראו לישראל, הרפובליקה של ישראל. הסדר מעבר שצריך למכור לעולם, קודם כל לאמריקאים. הסדר מעבר שלא יכול להשתרע על פחות מ85% משטח הגדה המערבית.

יסלח לי מר מופז, 40% זה לא רציני. ואם מישהו חושב שאפשר להציע הסדר מעבר בלי לגעת באף התנחלות, זה גם לא ילך. ללכת להסדר בינלאומי, לא חד צדדי, מוכר ומאושרר במועצת הביטחון, שיוצר מציאות חדשה ומביא להקמת מדינה פלסטינית עוד בטרם זו הכירה במדינת ישראל, על בסיס הסדרי ביטחון מוסכמים. אילו היה לי זמן הייתי מפרט יותר, אבל זה הכיוון היחיד המבטיח. זוהי הדרך, כולם יודעים את זה. צריך רק את הקרביים המתאימים שאני לא בטוח שהם ישנם היום על הכיסא, צריך רק את הקרביים המתאימים כדי ללכת בדרך הזו. שמי לא יאיר ולא שלי, ואני מאחל להם הצלחה, אבל אני מבטיח לכם שאם שניהם וגם עם האיש על הכיסא דיברתי לא פעם אחת על הדבר הזה. תודה רבה לכם.

לייעוץ בבחירת מרצה
מלא טופס הבא ונחזור אליך
הרצאות העשרה לימי היערכות מורים
עדכונים וחדשות
יהלי אדמתי -חוקרת עתידים בהרצאה חדשה
עולם העבודה 202-2030 - אחד הנושאים החמים ביותר בעולם הארגוני
לחצו לפרטים
גיא זהר מיוצג בלעדית בסוכנויות מרצים
גיא זהר מגיש "היום שהיה" התכנית הפופולארית בסגנונו הייחודי בהרצאה על הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של עולם התקשורת בישראל
לפרטים נוספים
בוני גינצבורג הצטרף לצוות המרצים בתחום ההשראה למצוינות
כוכב הכדורגל בעבר ופרשן ספורט בהווה על הרצאות בנושאי התמודדות על כשלון והצלחה, הישגיות וחתירה למצוינות
לפרטים מלאים
אנדי רם,הטניסאי האגדי , מרצה על עבודת צוות והגשמת מטרות עכשיו בייצוג בלעדי
טניסאי הצמרת שהגיע לפסגות הגבוהות ביותר כחלק מצמד הטניסאים אנדיוני ,מרצה באירועי חברה ומשלב את סיפורו האישי במסרים הנוגעים לכל אחד בכל מקום .
לפרטים נוספים
עינב גלילי -מרצה ייחודית והומוריסטית
שמחים לבשר על הצטרפותה של מגישת הטלוויזיה והכותבת עינב גלילי , בהרצאה ייחודית ומשעשעת על ההומור כחוש מולד (או לא..) ההרצאה משולבת בקטעי וידאו.
לפרטים מלאים
הצטרפו אלינו
03-5492474 השאירו פרטים