איתי אנגל בראיון על סכסוכים בעולם

 אם גם אתם שמעתם, או ראיתם, את הסיקור התקשורתי שערך איתי אנגל על הלחימה בדאע״ש מסוריה כשהוא נמצא מטרים ספורים משדה הקרב, ותהיתם איך בן אדם מעיז לעשות דבר כזה, לנסוע לגוב אריות שכזה, בסרטון הבא נותן אנגל תשובות: מתי הוא פחד, מתי היה קרוב למוות, מה מניע אותו ואיך זה מרגיש, להיות על הקצה…

איך ולמה בוחרת התקשורת לסקר סכסוכים

דב אלפון: מדינה קטנה, הרבה גבולות. אם יש משהו שלא חסר כאן, זה תחושת סכנה תמידית. אבל יש כאלה שלא מסתפקים בה, והם נוסעים לחפש להם אוייבים נוספים, רחוק רחוק.
אני עוסק כיום בלא נודע, ורציתי לשאול אותך למה יש סכסוכים שכולנו יודעים עליהם בעולם, ויש סכסוכים שאנחנו אפילו לא ידענו שהם קיימים?
איתי אנגל: זה נורא מוזר. בדרום אפריקה למשל, יש סכסוך שהוא נורא סקסי. זו מילה נוראה, אבל הוא סקסי.
דב אלפון: אתה חושב שיש איזה צביעות בסכסוכים?
איתי אנגל: ביחס של התקשורת? בהחלט. אפילו הסכסוך של הבאסקים. פיקאסו צייר את גרניקה וזה נטמע בזכרון של כולם. זה בהיסטוריה מונצח כמשהו איום ונורא שקרה לבאקסים. כולם מדברים על הטבח של בלאדי סאנדיי, אבל כמה נהרגו בו? 13 אלף בני אדם. יש על זה שיר של יו 2. אבל אין לך שיר על כמה אנשים נהרגו בסודן.
דב אלפון: וכמה נהרגו בסודן?
איתי אנגל: בסביבות מיליון וחצי רק בחמש השנים האחרונות.
דב אלפון: אז למה כל המדינות והתקשורת והעיתונים הגדולים לא שולחות עשרות כתבים מיוחדים?
איתי אנגל: הם היו שם לזמן מאוד קצר, מכיון שמי שמפעיל אותם החליט שזה לא מספיק מעניין. המשפט הכי נורא שאתה בדר״כ שומע זה: לא נעים לי לאכול ארוחת ערב ולראות את השחורים האלה מצטמקים ומתים לי מול העיניים. זה המשפטים ששומעים במערכות חדשות בכל העולם, ומשום כך בואו נעבור לדברים שמעניינים. הציור של גרניקה, צפון אירלנד..זה פורח.

ההתמודדות עם הלחץ וסכנת החיים

דב אלפון: ובכן אנחנו כעת בתוך קוסבו. אתה באחת המלחמות הלא ידועות שכיסית, חשת אישית לא שקט?
איתי אנגל: יש לי הרבה פחד שאחרי זה אני אומר אולי פחדתי לשווא. אני מסתיר את הזהות הישראלית שלי כשאני מגיע למקומות כמו עירק או אפגינסטן, אני לא יכול לומר שאני ישראלי. שם אני הנרי, אני לא איתי. אם מישהו מתחיל לחשוד בך זה בעייתי. בעירק, באחת ההפגנות, היה כתב של החיזבאללה אל-מנר והיה לי רושם מאיך שהוא מסתכל שהוא זיהה, ואני פחדתי נורא. מקומות אחרים, בסרייבו שיורים. זה המלחמה היחידה הראשונה שבה הלכו בכוונה על עיתונאים. בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה, נהרגו 21 עיתונאים. זה יותר מכל העיתונאים נשהרגו בויאטנם. במקרה הזה אצלי, יום אחד נסענו שתי מכוניות ובמכונית לידי פגעו בדיויד קפלן, מפיק יהודי של cbs והוא נהרג במקום, במכונית לידי.
דב אלפון: ברגעים כאלה אתה חושב משהו, או שאתה פשוט צריך לתפקד?
איתי אנגל: אתה חושב רק אחר כך. אבל יש מקומות יותר מסובכים, למשל ברואדנה. אתה הולך פשוט בשדה של גופות, עשרות אלפים. לכל האורך. אתה הולך ומסתכל, ואחרי יומיים שלושה אתה לא יכול לבכות. אתה כבר אפילו לא עצוב, ואתה מנסה לחשוב מה לא בסדר איתך, כאילו משהו הרי חייב להיות דפוק אצלך, אם אחרי שלושה ימים ככה אתה מתנהג. ורק כשאתה חוזר ואתה קצת חושב, אתה מתחיל לקלוט ואז הרגש גם הוא עולה פתאום.

דב אלפון: אתה חושב שסכסוך כשהוא הופך להיות נודע, כלומר מתוקשר ומעניין את העולם, יש לו יותר סיכוי להיפתר, או שזה לא משנה בכלל?
איתי אנגל: ב90% זה לא עוזר בכלל. בטיבט, בצ׳צ׳ניה זה לא יעזור לך. אפילו בעירק אני לא בטוח שזה כל כך עוזר. מעבר לגושים הגדולים של דת ולאום יש לך בני אדם. אני רוצה לגרום לך להבין יותר טוב מה קורה שם. אני ארגיש טוב, אם תגיד לי ׳לא ברור לי מי טוב ומי רע, חשבתי שתפתור לי את הבעיה וקצת סיבכת אותי.׳
דב אלפון: מה מניע אותך? אתה יודע, זה לא מאוד טבעי מה שאתה עושה.

איתי אנגל: אבל זה לא ׳לא נורמלי׳. אני הערצתי במשך שנים את כל מי שעשה את זה. זה התחיל כשהייתי יל, בסדרה ״מנהרת הזמן״. אבל לווא דוקא הענין של לשייט בזמן, כמו למצוא את עצמך באמצע אירוע היסטורי, שזה מה ששבה אותי נורא. אנחנו נמצאים בתקופה שלדעתי האנשים והציבור, מזיזים דברים הרבה יותר מאותה תקופה שאתה יודע, הכל היה על פי מי ששלט בנסיכות הזו או במונכריה הזו. כלומר זה לא רק לראיין את המנהיג, כדי להבין. תמיד יש את שיא היוקרה, לראיין את המנהיג, אבל הרבה פעמים אין לו שום שליטה.
דב אלפון: אנחנו אפשר לומר, אחד הסכסוכים המתוקשרים בעולם. למה זה קרה?

איתי אנגל: יש עניין שפחות מדברים עליו לדעתי, וזו הנוחות הטכנית בלהיות פה כתב זר. אני אסביר לך: נגיד אתה נוסע לאפגניסטן, מעיר ששמה קונדוז כדי להגיע לקאבול זה ארבעה ימים מאוד קשים במקומות בלי כבישים, בהרים, בשלג. אתה מגיע ואין לך אוכל, אלקטרוניקה, אין לך חשמל. פה? אתה יושב בתל אביב או ירושלים, נוסע על כבישים מעולים, תשתית של טלקומוניקציה אולטימטיבית. אתה נוסע מקסימום 20-25 דקות ואתה בתוך מלחמה, שמצטלמת מצויין. אתה בדר״כ לא נפגע, 99% שלא יקרה לך שום דבר. בכל שנות הסכסוך כמעט אף עיתונאי לא נפגע. אתה עושה את זה, ועם כל הקושי שלך לעשות את זה, אתה יודע שבתום 40 דקות אתה על חוף הים עם בירה. זה מציטוט של עיתונאים.

התנהלות הדברים מתנהלים בשטח

דב אלפון: אתה מגיע לאזור שבו מערכת שלמה של מאות אנשים, לפעמים אלפים, רוצה להסתיר משהו. מה אתה יכול לעשות מול מערכת כזו?
איתי אנגל: קודם כל מעט מאוד, אבל לפעמים אפשר להערים עליהם במרכאות, או פשוט להשיג את זה. זה גם קשור בעניין טכני. אני עובד עם מצלמה דיגיטלית קטנה, בגודל של 2 קופסאות סיגריות. זה נראה מאוד חובבני, אבל מבחינתי זה לטובה. אני אתן לך דוגמא: באפגינסטן, התחילו לעושת לינץ׳ אנשי הברית הצפונית בכפרים שהם כבשו. הם והאמריקאים שסייעו לברית הצפונית סילקו את כל הצלמים וכל המצלמות. כשיש לך כזו מצלמה, אתה הולך איתה בכיס ואף אחד לא רואה. ורק לנו בסוף היו את התמונות האלה.
דב אלפון: זאת עבודה קצת כפויית טובה, לא?

איתי אנגל: לי פעם היתה תחושה ולחברים שלי שעושים את זה, שברגע שאנחנו מגיעים לשם יש איזה הערכה בסיסית כלפינו מבחינת האנשים שם. יש מקום בעולם שזה מאוד יוצא דופן לרעה: צ׳צ׳ניה. שם אתה רק כלי, צריך לחתוך לך את האוזן, לשלוח אותה להורים, פשוט לעבוד עליך כביזנס. למרבה הצער זה תופס, ועכשיו זה תופס בעירק. ולי ולאחרים, זה בעצם מעקר את כל מה שאמרתי לך בדקות החרונות. כי היום אין לך עיתונאות מעירק. אני לא יכול לתת לך את הערך המוסף הזה. עיתונאים, אם תראה אותם, נמצאים, עושים סטנד אפ ליד המסגד הירוק, וחוזרים מהר מאוד. הם לא מגיעים לתיכרית, לנאג׳ף, ואפשר להבין אותם.
דב אלפון: ברור שאם אתה נוסע ללבו של סכסוך שבו אנשים מעוניינים לחטוף עיתונאי או צלפים מעוניינים לפגוע בכל מה שזז, אתה מגדיל מאוד סיכוייך למות.

איתי אנגל: נכון. תראה, המחיר של סכנה הוא לדעתי שווה. לא חס וחלילה מחיר של למות, זה בולשיט. שום דבר לא שווה אובדן חיים או פציעה.
דב אלפון: אתה קצת לא אוהב בעצם את תחום הלא נודע הזה, נכון? אתה בעצם אוהב שדברים בסוף נודעים.
איתי אנגל: לא, אני דווקא נורא אוהב את הלא נודע. אתה יוצא למקומות שבהם אתה מופתע מאירועים, וההתרחשויות כל כך לא צפוית שזה באיזשהו מקום, לא יודע לי זה עושה טוב. כי אתה צריך לאלתר.