"אני ניצב במקום מותי".
זה המקום. אין לטעות בו. שהרי זו התמונה האחרונה שנצרבה בי לפני שעצמתי את עיני בפעם האחרונה. הנה השדרה שעצי אורן נטועים בה בצידיה. הנה השמיים התכולים, נעדרי הענן. הנה הפסל האפל של סטאלין. הנה הכיכר רחבת הידיים. זה כאן. אין בכלל ספק. על פיסת האספלט השחורה הזו מצאתי את מותי בבוקר ה 12 באוגוסט 2008 בשעה 10 וארבעים וארבע. כמעט שנה חלפה מאז הרגע ההוא אבל לא עבר ולו יום אחד שבו השניות האחרונות ההן לא התפוצצו במוחי. פעם אחר פעם אחר פעם. “
( “ידיעות אחרונות" , מוסף "7 ימים". אוגוסט 2009)
צדוק יחזקאלי היה שם. היה שם וחזר כדי לספר. מה קורה לאדם הניצב על שפת המצוק המפריד בין החיים והמוות ? מה הוא רואה משם ומה מתחולל בנפשו ובגופו לאחר שהוא נחלץ מהמקום ההוא בדרך בלתי נתפסת? כיצד בן אנוש המוצא את עצמו מנותץ לרסיסים מצליח להרכיב את פיסות עולמו מחדש?
אלו רק כמה ממאות שאלות (ותשובות) שמגדירות את המסע הלא יאומן שעבר העתונאי צדוק יחזקאלי מאז נפצע אנושות מטיל מצרר רוסי כאשר סיקר את המלחמה בגיאורגיה בקיץ 2008 עבור עתונו, “ידיעות אחרונות".
המסע הכואב אבל חדור מטען אופטימיות ומעורר ההשראה הזה אותו תיעד באחרונה בסדרת כתבות מטלטלות "בידיעות אחרונות" , יהיו מעתה חלק מהרצאה מאלפת ומרגשת שישא יחזקאלי בפני קהלים נבחרים.
“הרצאה" היא הגדרה מטעה במקצת. יחזקאלי אינו רק מרצה. הוא עושה את הדבר שהוא יודע: לגולל סיפור. בצורה ישירה, כנה ומרגשת, מעניק יחזקאלי הצצה מרתקת לא רק לסדרת התרחשויות כמעט לא תיאמן אלא גם – ואולי בעיקר – לתעצומות הנדרשות מאדם כדי להתגבר על משברי הטייפון שאיימו לכלות אותו.
יחזקאלי נוטל את מאזיניו למסע הזה יחד אתו. לא כדי להותיר אותם פעורי פה. יותר מכל הוא מבקש לנסות ולצייד אותם בצופן שבאמצעותו עשויים הם עצמם להיעזר בהתמודדויות בהם נתקל אדם במהלך חייו. “אצלי זו היתה פצצת מצרר" אומר יחזקאלי "אבל אין כמעט אדם שלא נתבע להתייצב מול משבר שמאיים לשבש את סדרי עולמו.”
טיל "האיסקנדר" הרוסי השיג את יחזקאלי בבוקר ה 12 באוגוסט 2008 במרכזה של כיכר הומה אזרחים לקראת סיומה של המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה, אותה סיקר בשליחות "ידיעות אחרונות". הטיל שריסק את גופו דן אותו בעצם למוות בטוח וצדוק קיבל את הדין בהשלמה. אולם מה שאמור היה להיות הורדת מסך על חיים סוערים, הפכה לסצינת הפתיחה במחזה עוצר נשימה על סירובו של אדם להשלים עם גורלו: ממותו הוודאי ועד הגזירה להשאר נכה עד סוף ימיו.
זהו סיפור מופלא של נסים ותעתועי גורל אבל יותר מכל זהו סיפור של עקשות, נחישות ואנושיות במהלך שנה של תחיה ןושיקום. בהיותו עתונאי, יחזקאלי תיעד כל רגע במסע הזה מתוך רצון לפענח את הסוד. כיצד שרד. מדוע הוא ולא אחר. היום הוא מבין שהתשובות היו בתוכו. “ הרבה מאד אנשים הושיטו לי יד בדרך אבל אני הוא זה שנאחזתי בכל סדק במצוק ולא הרפיתי" הוא אומר. היום, כשהוא רוכב על אופניו ולועג לכל תחזית רפואית במהלך שיקום ממושך וכואב, הוא משוכנע שלא היה מוותר על אף חלק במסע הזה כואב ככל שהיה בעיקר בגלל מה שלמד במהלכה.
הרצאתו של יחזקאלי תיגע בנושאים שהם חלק מעולמו ומסלול חייו של כל אדם. הנה רק כמה מהן:
• טיפול במשבר
• התמודדות מול טראומה
• חשיבותו של כח נפשי בהשוואה לחוסן פיזי
• העמדת מטרות ומה נדרש להשגתן
• דרכים להתגבר על כאב פיסי ונפשי
• מקום הנס, הגורל והאמונה